מכתב ששלחתי בשנת תשנ"ו להרב שרגא פייוול הכהן מח"ס בדי השלחן

ב"ה ער"ח אלול תשנ"ו
להדרת כבוד הגאון האדיר הכהן הגדול מאחיו שמו הולך מסוף העולם ועד סופו מורינו הרב ר' שרגא פייוול הכהן שליט"א
חיים ברכה ושלום
למדנו בכולל הלכות נדה, ולמדתי בספרו הבהיר והנפלא בדי השלחן אשר כמוהו לא נהיתה בכל הארץ בגאנותו ושלימותו ובהירותו קולע אל השערה ולא יחטיא, ונתעוררו אצלי כמה ספיקות והערות בדבריו באיזה מקומן ואמרתי אם מיעוט ערכן אשלחם לפני הדר"ג, הלא תורה היא וללמוד אני צריך, ובשגם יש בהם נוגע להלכה.
סי' קפ"ד עמו' ה'. בביאורים ד"ה אשה, הקשה הדר"ג על הרמב"ן דאשה שיש לה וסת הגוף תבעי בדיקה בשעת תשמיש דהרי יכולה לראות אף בלא פיהוק ולא יחשב לה לעקירה ונשאר בצ"ע. ודבריו תמוהים לי דהא גם וסת החודש כן הוא דאם תראה בימים אחרים לא חשיב עקירה, וגם בוסת הפלגה כ' הרמב"ן דהקדמת ראיה לא חשיב עקירה, וא"כ הי' יכול להקשות דכל אשה שיש לה שום וסת תבעי בדיקה בשע"ת, דהא ע"כ שענין הוסת היא רק שרואה ביום וסתה אבל לא שלא רואה בימים אחרים, ואלא ע"כ צ"ל דכיון שיש לה וסת לא חיישינן שתראה בימים אחרים וה"נ גבי וסת הגוף.
עמוד ו'. באד"ה ואינה, מש"כ "וכן מוכח דעת הט"ז וכו'" (דעבר יום הפלגתה אינה צריכה בדיקה) דבריו תמוהים לי דמה ראיה הביא מהט"ז, הלא הט"ז ס"ל (בסי' קפ"ט סקל"א) דאף וסת הפלגה אם עבר עדיין חוששת בפעם שניה מיום שהיתה ראויה לראות, והרי כתב הדר"ג דבוסת החודש ודאי אינה צריכה בדיקה.
עמו' ט'. סק"כ, תי' קושיית החוו"ד על הש"ך דחידוש הרמ"א הוא דסד"א דכשהשינוי אינו מופלג מיום הוסת עצמו אלא ב' או ג' ימים, א"צ לחוש ליום השנוי [ויעי' בשיעורי שבט הלוי שהביא דברי הדר"ג (בשם יש מפרשים)] והעירוני דהוא גמ' מפורשת דף סד., בברייתא, דאפי' בשנוי יום אחד צריך לחוש יעוי"ש. וגם בשו"ע סי' קפ"ט סי"ג מפורש דאפי' בשנוי עונה אחת צריך לחוש, דאי' התם "ואם ראתה ג"פ ביום והד' בלילה וכו'."
עמו' י'. סק"ל כ' וז"ל "ולא קים לן וכו' אולי נכון יותר לגרוס ולא קים לה וכן הוא בלשון הראשונים וכו'" ויש להעיר דהרז"ה בהשגותיו לבעה"נ כ' ולא ידעינן.
שם. בציון מ"ה כ' "והכי אי' בנוסחת בעה"נ שלפנינו להחמיר ודלא כמו שהביא הרא"ש בשמו וכו'" והאמת דמה שהודפת בבעה"נ להחמיר הוא ממהדורא קמא של בעה"נ ואח"כ חזר בו הראב"ד ז"ל וכתב במהדורא בתרא להקל יעוין בכל מהדורות החדשות של בעה"נ שנדפסו עתה ובהשגות הרז"ה החדשות.
עמו' י"ב. סקל"ו, מש"כ בשם הש"ך, יעוין במחצה"ש שלא הבין כן דברי הש"ך ולפ"ד הדר"ג מיושב קשייתו שם.
סי' קפ"ט עמו' צ"ג. ס"ק ט"ז "ואם מצאה וכו'" הלשון אינו מדויק דמשמע שלענין בדיקה אינו מתבאר בסו"ס ק"צ (אלא ודאי יש בו משום וסת) ואינו כן.
עמוד ק"א. סוד"ה עד שתראה, מה שדייק הדר"ג מדברי השו"ע שכ' "וכן לעולם" דלא כהחזו"א, פשוט לענ"ד דלא רצה השו"ע לומר דכן יהי' לעולם ועד, ולא התכוון לומר אלא שחוששת לי"ח ואח"כ לי"ט ואח"כ לכ' וכן לעולם על דרך זה כל זמן שתוכל. וכן בכל הפוסקים מצינו לשון זה (ובתוכם הדר"ג בכ"מ) ופשוט דזה כוונתם. ועוד יש להוסיף מש"כ באדרת אליהו פרשת משפטים עה"פ ועבדו לעולם יעוי"ש.
שם. ד"ה ראתה מש"כ (בשורה הרחבה הראשונה) "ולכאו' ה"ה דלסירוגים של ב' חדשים וכו'" כן כתב הערוה"ש סכ"א. ומה שחקר אם וסת הדילוג חלילה הוא מטעם וסת מחודשת של דילוג או מטעם ג' וסתות לסירוג, יעוי' בחוו"ד סק"ד דפשיטא ליה כאופן השני שכ' וז"ל "דוסת השבוע לא נתבטל אפי' ראתה בנתיים כמו וסת הסירוג ליום החודש לקמן בסעוף ח' ע"ש" עכ"ל. ולענ"ד מדברי הרשב"א המובאים בב"י (ריש דף נ"ד) משמע כפי' הא' שכ' וז"ל (אחר שדחה פי' הר"ח) "מ"מ ודאי אם דלגה וכו' כדברי הר"ח ה"ז וסת קבוע לדילוג חלילה וכן בכל וסת מסודר בשוה ה"ז וסת" עכ"ל. משמע דטעמא דמלתא משום דהוא דילוג מסודר בשוה דאע"פ שלא נזכר בתלמוד הוא וסת, אבל אם נפרש כפי' השני לא הו"ל לדמותו לכל דילוג מסודר בשוה.
ומה שהקשה על התוה"ש שכ' כהפרישה דתלוי ברב ושמואל וגם הביא הדין דב"פ בדילוג והדברים נראים כסותרים זא"ז (והביא שכן הקשה הכו"פ) ומלשונו משמע דלא תי' כלום. והנה אח"כ כ' בא"ד וז"ל "אמנם עדיין יש מקום לומר שאם ראתה בדילוג לג' חדשים כו' דנידון כוסת אחד וכו'" ומשמע דכוונת הדר"ג לומר כן להראב"ד (והבנתי כוונתו דאפשר לומר דהראב"ד מודה להר"ח דאיכא וסת חדש זה של דילוג אלא דחוץ מזה איכא ג"כ וסת הסירוג והיכא דאפשר למתלי בוסת הדילוג של הר"ח תלינן, דיותר מסתבר למתלי דהכל וסת אחד מלמתלי דיש לה הרבה וסתות נפרדים מעורבים זב"ז. אבל היכא דליכא למתלי בדילוג תלינן בסירוג. ולהכי דוקא בדילוג ב"פ ס"ל להראב"ד דהוא וסת הסירוג.) ולפ"ז מיושב התוה"ש דהראב"ד והר"ח לא פליגי כלל.
ומיהו אפי' אם לא נאמר כן אלא נפרש כמו המפרשים שפירשו בדילוג ג"פ חלילה הוא מטעם וסת הסירוג (כהחוו"ד ועוד) אכתי לא קשה על התוה"ש, דנהי דזה כנגד הר"ח, מכ"מ למה נאמר דהר"ח פליג אל עיקר דין וסת הסירוג או דאשה קובעת וסת בתוך וסת, ואין לנו לומר אלא דהר"ח ס"ל דהיכא דאיכא למתלי בשניהם תלינן בדילוג (כמשכ"ל) וא"כ עכ"פ בב"פ לכו"ע קובעת וסת לסירוג וזה ברור. (והכו"פ שהקשה, יעוי"ש שלא הביא כלל כל ענין של סירוג).
ואפשר לומר יותר דאף אלו המפרשים דס"ל דהוא מטעם סירוג לא פליגי על הר"ח אלא בזה דסבר הר"ח דהיכא דאפשר למתלי בדילוג תלינן ביה ואיהו סבירא להו להיפך דתלינן יותר בסירוג שהוא וסת שוה ודילוג לא שכיח, אבל בעיקר וסת הדילוג דהר"ח לא פליגי (וכמ"ש הרשב"א הנז' דכל וסת מסודר בשוה ה"ז וסת) ולפ"ז בוסת דילוג חלילה להפלגות כו"ע מודו דהוי וסת הדילוג ודלא כמ"ש הדר"ג בסמוך דתלוי בספק הנ"ל. אלא דאי"ז מוכרח ואפ"ל דאי היו סוברים הר"ח ודאי יותר מסתבר לתלות בו מבכמה וסתות נפרדים וע"כ דפליגי על כל עיקר הוסת.
ומה שהביא דברי הלחם ושמלה וכ' ע"ז "ונראה שגם הספק שלו תלוי במה שנסתפקנו לעיל וכו'" עיינתי בלו"ש וכנראה דפשיטא ליה כצד הראשון של הדר"ג דהוי וסת אחד ובזה הוא שיש לו ג' צדדים אימתי תחוש (או שלא תחוש).
ומש"כ (בסוף הדיבור) בראתה ט"ו ט"ז י"ח וחזרה חלילה ג"פ , יש להעמיד ספיקו על לשון הרשב"א שהבאתי לעיל שכ' "וכן בכל וסת מסודר בשוה ה"ז וסת" והספק הוא אם וסת כזה מקרי "מסודר בשוה" או דכיון דכל מחזור בפנ"ע אינו מסודר בשוה לא התכוון לזה הרשב"א ז"ל. ומסתברא כצד הראשון. ולענ"ד התכוון הרשב"א אף לאלו האופנים שהסתפק הדר"ג בעמוד צ"ח ד"ה שבכל. ואינו מוכרח.
עמו' ק"ב. ד"ה ראתה, הביא דברי המאירי דאין אשה קובעת וסת הסירוג עד שיעבור החודש השישית ולא תראה ושלא משמע כן מדברי הפוסקים. והנה בב"ק לז., ראה שור נגח וכו', (דשם הוא מקור וסת הסירוג כמ"ש הגר"א סקי"ד, וכ"כ הראב"ד "והרי הוא כעין ששנינו בבריתא דנזיקין וכו'") כתבו התוס' (ד"ה שור) בתרא דנקט כדי, שאם יגח לאלתר משלם נזק שלם עכ"ל וזה מפורש דלא כהמאירי. ופשטות הגמ' משמע כהמאירי.
עמוד ק"ג. באד"ה באחד בניסן, הקשה על הש"ך דמשמע מדבריו דאם ראתה בר"ח שבט אדר ניסן סיון אב תשרי קבעה וסת לסירוג, והקשה במה נעקר וסת השוה ותי' דצ"ל דמ"מ כיון שסירגה ג"פ התחילה וסת חדש. והנה היה אפשר לתרץ בפשטות דכיון דלסירוג ודאי כבר ראתה די ראיות לקבוע וסת, א"כ שדינן ראיית ר"ח ניסן להסירוג ואמרינן דלמפרע לא קבעה מעולם וסת השוה, ואין ראיה מהש"ך דאפי' אם ראתה מקודם אף בר"ח טבת דג"כ נקבע וסת הסירוג.
ומיהו לקשטא דמלתא מסתברא כמש"כ הדר"ג דכיון שנקבע וסת חדש נשתתק וסת הישן, וכמ"ש החוו"ד סק"י לענין--להיפך--שקבעה וסת הסירוג (בשלימות) ואח"כ קבעה וסת הסדור (בשלימות) דנעקר וסת הסירוג, אע"ג שבעצם לא היה שום סתירה לוסת הסירוג (והנפק"מ בזה הוא אם עכשיו לא תראה ג' חדשים דלענין וסת הסדור אינה חוששת לו עוד ולענין וסת הסירוג אי לא נימא דעקרה אותו כבר, כהחוו"ד, חוששת לו עד שלא תראה ו' חדשים--הערת חכ"א).
וכן יש להביא ראיה מהרמב"ן מובא בשו"ע הרב (ס"ק נ"ח) שאם קבעה וסת לל' ואח"כ קבעה וסת לכ', והרי לא נעקר הל' (לשיטתו דהקדמת ראיה אינה עקירה) מכ"מ אינה חוששת לל'.
ויעוי"ש בשו"ע הרב שכ' דאם תחזור ותראה פעם אחת לל' חזר למקומו, ולכאו' ה"ה הכא דאם תחזור ותראה חודש אחד בלי סירוג יחזור וסת השוה למקומו. ומיהו בחוו"ד שהבאתי כ' (באופן שלו) ד"נעקר וסת הסירוג" ולכאו' פליג החוו"ד על השו"ע הרב. ומיהו באופן של הדר"ג דקבעה לסירוג ואח"כ לשוה אפשר דמודה השו"ע הרב להחוו"ד דכאן איתרע ליה הוסת הישן יותר דהרי חדלה מלראות בכל ר"ח השני, אבל באופן של השו"ע הרב לעולם לא הגיע ל' ולא ראתה.
סי' ק"צ עמו' קנ"ז. ד"ה ופסקה נסתפק אם מצאה הכתם לאחר צ' יום ולבשה החלוק קודם שעבר הצ' יום אי חיישינן שבא ממנה קודם שעבר הצ' יום שחזרה לקדמותה או אזלינן בתר שעת המציאה, והנה כה"ג יש להסתפק אם נמצא על כלי שבור שאינו מקבל טומאה אבל בבוקר היה הכלי שלם, ומיהו בכה"ג נ"פ דאזלינן בתר שעת המציאה וגם ספק דרבנן לקולא וכש"כ כתמים, אבל באופן דידן לכאו' יש לנו לטמאותה דצריך לתלות שודאי בא הכתם מהזמן שהיתה ראויה לראות והיאך נתלה שבא מקטנותה שמסולקת דמים, ודומה להא דאין תולין כתם בקטנה אפי' נכרית. ומיהו אי נימא דחוזרת לקדמותה למפרע אפשר דנוכל לומר דאזלינן בתר שעת המציאה.
עמוד קנ"ח. באד"ה יש בו הקשה על הפוסקים שפסקו דספק כגריס הוי ספק דרבנן לקולא והק' דדומה לספק עברה בשוק של טבחים. ולענ"ד נראה בפשיטות דאינו דומה דענין ספק עברה הוא דחכמים לא הקילו לתלות אלא כשהדבר שתולין בו הוא ודאי, אבל הכא הרי החשיבו חכמים המאכולת לתליה ודאית אלא דאם אנו רואים שהוא יותר מכגריס אי אפשר לתלות במאכולת, אבל אם אינו ידוע לכאו' ודאי אזלינן לקולא ודומה להא דאיו צריך להקיף את הכתם (סעיף ל').
עמו' קס"ו. סקי"ג כ' "ונראה דה"ה שאר דברים דינם כבגד צבוע וכו'" (וכ"כ בעמו' רי"ב ד"ה והוא, לגבי ספסל) והנה אף שמצד הסברא קשה לחלק בין בגד לשאר דברים, לא ידעתי איך מצינו ידינו ורגלינו בביהמ"ד אם נאמר כן, דהיאך מטמאינן כתם שנמצא על בשרה, והרי הביא הדר"ג בס"ק קי"א דכל שאינו לבן בכלל צבוע הוא (ובלא"ה הרי מבואר בנגעים פ"ב מ"א דבזמן המשנה הי' העור של בנ"י בינוני בלבנינות בין כושי לגרמני כעץ האשכרוע, וזה ודאי נקרא צבוע) וזה שהוא צבוע בידי שמים, לא איכפת לן לרוב הפוסקים. ועוד אי' בגמ' דף ס: שטמאו דם שנמצא על עלה של זית ונצריך לאוקמי הברייתא כמאן דמטמא בגדי צבעונין. ועוד רמז הדר"ג בביאורים הנז' מלשון השו"ע בסעיף מ"ט "והוא שיהא הספסל דבר המק"ט" ולא התנה שיהא לבן אף כי סתם ספסל אינו לבן. וכן בכל הכלים הנזכרים ברמב"ם ושו"ע (כמו תחת הרחיים) צ"ל דאיירי בלבן. ועוד ראי' ברורה דדבר צבוע מטמא ממה שדנו הסד"ט והפוסקים בכתם שעל צואה ומ"ר.
ומה שהביא הדר"ג בציונים מהפוסקים שטיהרו בעור צבוע, אולי י"ל דהוי בכלל בגדים כמו שהוא לגבי הדין של נגעי בגדים, או אפשר דאיירי בבגדי עור. ומה שהביא מהרמב"ם שכתב כלי צבעונים אולי צריך לדחוק דר"ל בגדי צבעונים וכמו "כלי פשתן" תענית כט: וכהנה רבות (ויעוין רמב"ם ריש פ"ח מהל' כלי המקדש "בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים") אף דהי' ניחא טפי לומר דקאי על מה שכ' מקודם דכלים שאין מק"ט אין בהם משום כתמים וע"ז קאמר ולא במק"ט אלא א"כ הי' לבן וגם צע"ק למה שינה מלשון הגמ' וצ"ע.
עמו' קע"ז. ס"ק קצ"ו כ' דאף בשעת וסתה יכולה לתלות הכתם בכל דבר, ובציונים כ' דכן משמע בש"ך וכו', ויש להביא עוד ראיה מדברי התוס' והפוסקים המובאים בט"ז וש"ך ובבדה"ש ס"ק תע"ט דאשה שלא בשעת וסתה אינה יכולה לתלות באשה שהגיע שעת וסתה, ומלבד דבפשטות משמע משם דענין וסת לא שייך לגבי תלייה, נראה עוד דאם הי' הדין דבשעת וסתה טמאה על כל כתם, ודאי היו יכולים לתלות בה, דלא דלא מקרי דאשה זו מקלקל לה כיון דבלא"ה אינה יכולה לתלות בכלום.
עמו' ר"ט. ד"ה ואם נתכבס כ' דשלא לשווייה פלוגתא בין השו"ע להמאירי יש להעמיד דברי השו"ע בשפחה שלא טבלה, ולענ"ד דבריו תמוהים דהא לשון השו"ע הוא "ע"י שפחה או עובדת כוכבים" ואי גם שפחה היינו דוקא עובדת כוכבים היאך כתבו לשון זה, ועל כרחן פליגי, והפשטות שזה הי' כוונת הרשב"א והשו"ע להוציא משיטת המאירי.
עמו' רי"ח. בציון תשכ"ח כ' "ולכן אף אותן נשים שאינן מרגישות בראיותיהן חוששות לוסתיהן וכן עמא דבר" ומשמע להדיא מדברי הדר"ג דנשי ה"עמא" אינן טמאות אלא מדרבנן וא"כ ישתנו אצלן הרבה דינים, ואשאלה ממנו מענה לשון האם זה נכון.
סי' קצ"ב עמו' רל"ב. ד"ה ומונה ז' ממחרת יום התביעה כ' בפשיטות דאי"צ להמתין ה' ימים, ואין כן דעת המחצית השקל על הש"ך קצ"ו סק"כ, וכן דעת הגרח"כ רפאפארט סי' מ"א דעכ"פ בעי ד' ימים (ודלא כמו שהביא בשמו בס' פרדס שמחה סי' קצ"ו) וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ע"ב (ואף שדברי הדר"ג מסתברים לא הו"ל לכתוב בפשיטות) ופשוט דמדברי השו"ע כאן אין ראיה דהרי המחבר לא ס"ל כלל כלל חומרא זו, והרמ"א דשתיק, מלבד די"ל דסמך עמש"כ לקמן, מי יימר דהי' לו מנהג הש"ך להחמיר בכלה, והש"ך לא החמיר אלא משום דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בה איסור יעוי"ש.
עמו' ר"מ. ס"ק נ"ה כ' "ויש אומרים דעד י"ב שנה ויום א' חשובים עדיין כמוסרים עצמם לביאה" (ויעוי' מש"כ בציונים) ואין הלשון מדויק דשיעור י"ב אינו אלא לקטנה אבל לקטן הוא י"ג.
סי' קצ"ה עמו' רס"ה. סקל"א הסביר דהפוסקים שאסרו שיריים למדוהו ממה שאמרה אשתו של ההוא תלמיד אכל עמי ושתה עמי ולא אמרה אכלנו ביחד ושתינו ביחד אלא שרמזו בגמ' בזה דאיכא איזה איסוד שאינו אלא על השני ולא על הראשון הוי אומר זה איסור שיריים דראשון לאו כלום עביד עכ"ד.
והנה ז"ל הגה"מ (בפי"א מהא"ב הי"ח) שהביא הב"י: "ואפי' לשתות ממשקה שבכלי ששתתה ממנו כ' רא"ם שאסור כדמשמע התם גבי עובדא דתדב"א אכל עמי ושתה עמי וכו' ועל כל דבריה השיב לה ברוך המקום שהרגו משמע שעל הכל נענש וכו' אבל אם הורק וכו' וכן אם שתה הוא תחלה היא מותרת לשתות אחריו דתנן לא יאכל הזב עם הזבה וה"ה דלא ישתה ולא קאמר לא תאכל הזבה עם הזב ע"כ מספר יראים וכן נראה מדקאמרינן גבי עובדא אכל עמי ושתה עמי ולא אמרה אכלתי ושתיתי עמו או אכלנו ושתינו יחד וכו'" עכ"ל (ומתיבות "ע"כ מספר יראים וכו'" לא הובא בב"י).
ולפי פי' הדר"ג קשה למה הביא הראיה מעובדא דתדב"א (וגם היה צריך להאריך דעל כל דבריה השיב לה וכו' דאל"כ למה הזכיר וכו') ולא ממתני' לא יאכל הזב וכו' (ומלבד זאת דמתני' עדיף מברייתא וגם לא הי' צריך להאריך, גם עדיף הראי' ממתני' שהדיוק בולט יותר דקתני לא יאכל הזב דוקא ואילו בתדב"א אין הדיוק מוכרח כ"כ דהאשה היתה מדברת אודות בעלה ושפיר קאמרה אכל עמי, וכדחזינן דאח"כ הביא הרא"ם הדיוק רק ממתני' ורק הגה"מ הוסיף להביא הראי' גם מהברייתא) ואף שהזכיר דיוק זה אח"כ, לא הזכירו עד אחר ההיתרים, ולא הביאו לראי' על עיקור הדין אלא לענין ההיתר דהיא מותרת וכו'.
וגם הגר"א שציין הדר"ג קשה למה הביא העובדא דתדב"א כעיקר הראי' ורק אח"כ כ' וז"ש במתני' וכו'.
וביותר קשה דלפי' הדר"ג סדר הגה"מ מסורס מאד דלא הביא דיוק זה עד אחר שהביא ההיתרים דהורק לכלי אחר ושתה הוא תחלה, ובתחלה על עיקר האיסור כתב רק "כדמשמע התם וכו' משמע שעל הכל נענש וכו'" ולא עוד אלא דהרא"ם בעצמו לא הזכיר כלל הדיוק אלא לגבי מתני', וכן קשה בהגר"א.
וכן במרדכי פ"ק דשבת כ' "לא יאכל הזב עם הזבה מכאן משמע דאם שתה הבעל תחילה וכו'" עכ"ל. משמע דרק לענין ההיתר דשתה הבעל תחילה הביא דיוק זה, אבל עיקר האיסור כבר ידע בלא זה יעוי"ש.
ולענ"ג ברור דראיית הרא"ם היא דס"ל דלא יאכל הזב עם הזבה פי' מקערה אחת, ולא ניחא ליה לאוקי ליה בשלחן אחד, וא"כ היכי משכח"ל שתייה בכוס אחד, הלא אין דרך בנ"א לשתות בכוס אלא זה אחר זה (וכמו שהביא הב"י בריש הדיבור בשם הסמ"ק), ובשלמא מתני' לא הזכיר שתיה אבל בעובדא דתדב"א הזכיר שתיה ועל כרחך דשתיה זה אחר זה אסור (ולדעת הרמ"א נלמד אכילה משתיה). וזה כוונת הגר"א שכ' "ושתיה היינו ששתה אחריה וכן באכילה וכו'" פי' דשתייה על כרחך היינו ששתה אחריה וכן נאמר לגבי אכילה, ומש"כ "ולא להיפך וכו'" הוא ענין חדש. (ולפ"ז מובן יותר לשון הגה"מ במה שהאריך " ועל כל דבריה השיב לה וכו' משמע שעל הכל נענש דאל"כ למה הזכיר אותו בגמ'" דכוונתו דלא תימא דהזכיר שתיה אגב אכילה, דלא משמע כן אלא על הכל נענש דאל"כ למה הזכיר אותו בגמ').
ולפ"ז דאיסור שיריים הוא דגם כשאוכל אחריה נחשב כאכילה אחת, מובן כמין חומר הא דאם הורק לכוס אחר מותר, דכיון שאינו בכוס אחד עם המשקה ששתתה הי' מותר אפי' עמה ממש, וגם מובן הא דאם הלכה לה מותר, דכבר אינו בגדר אכילה אחת כלל. ולדברינו יש מקום לומר דאסור לאכול משייריה בכל אופן שהי' אסור לאכול עמה ביחד ואפי' כגון בחתיחות נפרדות שבקערה אחת שכתבו הרבה פוסקים, וכן הדר"ג בהמשך דבריו באותו ס"ק, לחלק בין איסור שיריים לאיסור קערה אחת (ואף דמכ"מ היאפ"ל דשני דינים איכא בקערה אחת, אינו מוכרח) ואכמ"ל יותר.
עמוד ער"ב. בענין ספסל המתנדנד פי' בס"ק פ"ג דהאיסור הוא משום שמרגיש בישיבתה ע"י הנדנוד, ולפ"ז הקשה בציון קע"ג על פי' השני של הנקה"כ וכתב שם שאין לפרש בדברי הרמ"א כמו שפי' בתה"ד דהאיסור הוא משום דהוי דרך חיבה ובס"ק פ"ו נשאר בצ"ע בכוונת הרמ"א שכתב ואינה מחוברת לכותל.
והדבר ברור לי דהרמ"א אינו אלא דברי התה"ד, ומש"כ "המתנדנד" היינו כדמפרש ואזיל "ואינה מחוברת לכותל," ולשון מתנדנד היינו כלשון "מטלטלין" דהכוונה שאם יטלטלוהו יתטלטל ולאפוקי מחובר לקרקע וה"נ הכא. וכ"פ בשיעורי שבט הלוי בסוף דבריו על הט"ז סק"ו, וכן האריך לעורר בזה הגרא"ח שפיצער שליט"א בס' חיי אברהם שעל החכ"א בקונטרס אחרון עמוד רל"ד. ולשון הארחות חיים המובא בב"י הוא "אם אינו קבוע שתוכל לנענע אנה ואנה" הרי דתלה הדבר דאינו קבוע וגם לא כתב שמתנענע אלא שתוכל לנענע. והסברא בזה הוא דבקבוע בקרקע הוי כיושבים ע"ג קרקע ולא מקרי ספסל אחד. וראי' ברורה דהרמ"א מפרש כהתה"ד, דהנה תוכן דברי התה"ד הוא דהתה"ד אם מותר לנסוע ולישב בעגלה אחת וכ' התה"ד דאע"ג דהמרדכי הביא בשם רש"י דאסור לישב על ספסל אחד, שאני עגלה דלא הוי דרך חיבה ושרי אבל בדרך טיול לא ברירנא להתיר ע"כ, והרמ"א הביא כל דיני התה"ד בזה, ואילו הי' סבר הרמ"א דאיסור ספסל אינו משום דרך חיבה, מאין לו להתיר לנסוע בעגלה אחת ולאסור בדרך טיול ופשוט דהרמ"א העתיק בזה דברי התה"ד ואלא מוכח מכאן דהעיקר כפי' השני בנקה"כ ולא כפי' הראשון.
ולפי שנטה הדר"ג מדברי התה"ד, פי' טעם חדש בהיתר עגלה, משום דלא אסרו חכמים בזה, שלא יהיו נמנעים מלעשות צרכיהם. ולפ"ז הביא ראי' (בביאורים ד"ה וכן לא ילך) מהרב פעלים לדרך השני שהביא בס"ק צ"ג דהטיול הוא איסור בפנ"ע, דהרי הרב פעלים מתיר אפי' כשאינו לצרכיו ממש. ולענ"ד פשוט דאין שום ראי' מהרב פעלים כי ודאי למד הרב פעלים החילוק בין סתם עגלה לטיול כמו שמבואר בתה"ד, משום דבטיול הוי הישיבה דרך חיבה, ודברי הרב פעלים פשוטים וישרים.
ואפשר דאף השערי צדק לא למד כפי' השני דהדר"ג דטיול הוא בפנ"ע ממש, דוודאי האיסור משום הישיבה בעגלה אחת כמפורש בתה"ד, אלא דס"ל דשני דינים איכא: א' ספסל המתנדנד, דבזה אין שום היתר, וב' ישיבה בעגלה אחת בשני מושבות דבזה נשאל התה"ד והתיר באופן שאינו דרך טיול. אולם אי אפשר לפרש כהשערי צדק (בכל אופן) דמוכח בתה"ד דשאלתו שאלה כללית בדין ספסל המתנדנד ובזה כתב דכל האיסור הוא משום דרך חיבה ובעגלה לא הוי דרך חיבה. ומה שכ' התה"ד בלשון השאלה "בדרך שלא יגע בה כלל כגון הוא לפנים והיא לאחור" פשוט דלא כיוון אלא לנקוט אופן שלא יגעו זב"ז דבעגלה קטנה יגעו זב"ז במושב אחד. ואדרבה מכאן מוכח דלא כהשע"צ, דלמה כ' "כגון" וגם למה תלה הדבר בנגיעה, הול"ל "בדרך שלא ישב במושבה כגון הוא לפנים וכו'" וכן בלקט יושר (עמוד 22) כתב בשם רבו התה"ד (הוספה בשנת תשס"ח: אך עי' מאמרו של הרב יהודה לביא בן-דוד (ג"כ מח"ס בשם "בדי השלחן") בצהר [א'] תשנ"ח) דנסיעה בעגלה מותר "רק שלא יגעו זה בזה" ולא הזכיר שלא ישבו במושב אחד.
אבל במה שאסר השע"צ בדרך טיול אפי' בשני מושבות, והדר"ג (בסוף ביאורים הנז') הקיל בזה, דברי השע"צ נכונים, דכן מפורש בתה"ד דשאלתו הי' באופן זה וע"כ דישיבה בעגלה אחת הוי כספסל אחד דגם שם איכא חיבה אפי' בשני מושבות. ומה שתלה עצמו הדר"ג במשמעות החכ"א (דאיסור טיול הוא משום הישיבה בספסל אחד), לפי המבואר אין שום ראי', דוודאי כן הוא דאיסור טיול הוא משום הישיבה בספסל אחד אלא דגם בעגלה אחת איכא חיבה, ודברי החכ"א אינם אלא דברי התה"ד. וכן נראה פשוט לענ"ד מוכרח מהתה"ד דאסורים לישב בעגלה אחת שאינה נוסעת ולהשתמש בה כספסל אפי' כשיושבים בשני מושבות, דהרי בזה לא שייך היתר התה"ד דדרך בנ"א נכרים להתקבץ ולשכור עגלה וכו'.
ולא עמד הדר"ג על כל זה משום מה שפי' בתיבת "מתנדנד" וכמו שפירשו הרבה אחרונים, ואבקש מהדרכ"ג לעיין נא עוד בהלכה זו כי מש"כ אמת ואין עליו תשובה.
סי' קצ"ו עמו' רפ"ח. ד"ה שתפסוק הביא דברי החזו"א וביאר דבריו דבכל אשה פוסלת הבדיקה אם היתה סמוך לרחיצה. ומש"כ החזו"א "אבל זו שידענו שמעיינה פתוח כל שעה וכו'" לאלומי למלתיה דאיירי בה כתב כן (וכן העתיק דין זה בעמוד ש"א ד"ה עלו לה) ויש להעיר דגם בתחילת דבריו כתב "דאין הפס"ט אלא במוצאה עצמה טהורה בתחילת הבדיקה אבל מצאה עצמה טמאה והעבירה ברחיצה וכו'" מוכח דלא אסר אלא במצאה עצמה טמאה בתחילה, אבל כל שבדקה ומצאה עצמה טהורה מיד אין חוששים לה למידי. ועל לשון זה לא שייך לומר דלאלומי למלתיה בעובדא דאיירי בה כתב כן, דלא קאי התם בעובדא דידיה דוקא, אלא זה הוא עיקר דבריו שהסביר ענין הפס"ט (ולא כבסוף דבריו שכ' "אבל זו וכו'") ובכלל מה שכתב הדרכ"ג דלאלומי למלתיה דאיירי בה כתב כן, נראה דוחק בלשון החזו"א דא"כ הול"ל לשון "וכש"כ" או "ועוד" וכדו'. ויעוי' בשו"ת עמק התשובה ח"א סי' קכ"ט שהביא ראי' דאין חסרון ברחיצה דהלא הלל לא אמר כותלי בית הרחם מוקמי דם אלא לחומרא וכש"כ שמאי לא ס"ל כלל הכי וא"כ לעולם הוי כמו אחר הרחיצה והיאך מהני בדיקה יעוי"ש עוד (והוא איירי לענין בדיקת ז"נ אבל דבריו שייכים גם לענין הפס"ט).
עמו' ר"צ. סקכ"א כ' "אבל כשמפסקת ביום ראייתה וכו'" כוונתו אם ראתה יום אחד בלבד ואין הלשון מבורר.
עמו' ש"ג. ס"ק ע"ז, "ולכן אשה ששכחה וכו' בודקת ביום שאח"ז וטובלת לערב" ובמלואים כ' דהיינו כשבדקה ביום ב', ויש להוסיף דה"ה גם בא' וג' או א' וד' כמו שהביא מהנו"ב בסק"פ.
עמוד שט"ז. באד"ה שעכשיו דן באשה שראתה ביוה"כ או בת"ב אם נוכל להתחיל למנות מתחילת היום וכוונתו שלא תמתין אלא ד' ימים (ודן עלה משום שלא היתה אסורה משום נדה) ולענ"ד דבר פשוט הוא דוודאי כל אשה צריכה להמתין ה' ימים אפי' כשמתחלת להמתין מתחילת היום, ואע"ג דבעצם הי' די בד' (דאיכא ע"ב שעות משום עיקר החשש ועוד יום א' משום גזירה דבה"ש), מכ"מ בהא ודאי אמרינן לא פליג וכמ"ש הרמ"א "וכל אשה שרואה כו' צריכה להמתין ה' ימים" ומספר ה' ימים הוא עיקר החומרא, ותמה אני שהדר"ג פשיטא ליה דסגי בד'.
סי' קצ"ז ס"ק כ"ט וס"ק ל"ח. הביא להלכה מהעוה"ש והטה"י דכהיום המנהג להקל בטבילת ליל שבת ומוצ"ש, וקשה לי דא"כ המנהג, למה דנו כל פוסקי הדורות בדינים אלו, יעוי' בפ"ת ובדרכ"ת וביתר ספרי השו"ת וצ"ע.
הפעם אודה את ה' שזכו דברי לעלות על שלחן מלכים לפני הדר"כ גאונו שליט"א, ואצפה לתשובתו, ויסלח נא הדר"ג לי על הטרחא שהטרחתיו אף שהשתדלתי לקצר. ואם יקשה להדר"ג שליט"א להשיבני עתה בתשובה שלימה, אבינה לאחריתן ואבקש מלפניו להיטיב עמדי ולהשיב נא לי על ענין בגדי צבעונין (מעמו' קס"ו) ועל יתר מה שיוכל, ועוד חזון למועד. וברכתי לפני הדר"ג שליט"א שיה"ר שירביץ

תורה בישראל לאורך ימים בהרחבת הדעת עד ביאת גואלנו בב"א.

מאחד מאלפי תלמידיו השותים בצמא את דבריו

...צבי

נ.ב. אעיר על שתי ט"ס: בעמוד רע"ג, שורה הרחבה השניה "ברירנא ליה" צ"ל ברירא ליה. עמוד רצ"ט, ד' שורות מלמטה "שראתה" צ"ל שראה.